לקראת תום ימי 'בין הזמנים' שיסתיימו בסוף השבוע הקרוב, אתר 'קול חי' מגיש פרויקט סיקור מיוחד שמאיר באור על ה'בין הזמנים' האישי של צמרת אנשי 'קול חי'.

במסגרת הפרויקט נשאלו אנשי 'קול חי' מספר שאלות שהובילו אותם להביא על גבי הכתב את התחושות האישיות של המנוחה ב'בין הזמנים' בחיק המשפחה.

קבלו את ה'בין הזמנים' של מגיש ועורך החדשות אריאל שרפר:

אחד הדברים האהובים עלי במיוחד בתקופה המכונה בין הזמנים הוא העובדה שפתאום יש זמן להתייחס לדברים הלא פחות חשובים מהעבודה הרצינית בחדשות – ואולי בעצם הדבר הכי חשוב בעולם מבחינתי –וזה זמן עם הילדים שלי.

הרי כל הזמן שאדם מבוגר משקיע בעבודתו- הוא חושב על כך שזה למען הדור הבא אך לפעמים לצערנו מרוב עבודה קצת שוכחים שדור העתיד צריך להיבנות בהווה- ולשם כך דרוש זמן ובתקופה הזו בשנה שאמורה להיות מוקדשת לדברים שמחים ולטיולים בתפילה שב"ה התכניות האופטימיות לא ישתנו חלילה מסיבה לא צפויה, צריך למצוא זמן גם ללמד את הילדים משהו על הסביבה שהם חיים בה- ובמקרה שלי ושל הבן-שלי- משהו על העיר היפה והקדושה שאנחנו גרים בה.

לכן בבוקר אחד פנוי מעבודה של תחילת "בין הזמנים" יצאנו בני הבכור שמואל ואני לטיול מיוחד במינו: הליכה רגלית ברחוב יפו בירושלים- כשבמשך חצי-שעה אנחנו עוברים יחד כשלושת אלפים שנה.

שמואל שלי ואני יצאנו לדרך מגשר המיתרים ומבנה התחנה המרכזית החדשה העכשוויים, שמולם הולכת ונבנית בימים אלה תחנת האומה- עבור הרכבת המהירה שתחבר בין ירושלים לאזור המרכז- לעבר הבתים הישנים של רחוב יפו פינת רחוב הטורים סמוך לרחוב שבטי ישראל- ומשם לסמטאות מלאות החיים של לב-העיר החדשה בירושלים "שוק מחנה יהודה" שמשלב ישן וחדש באווירה שאין באף שוק בארץ או בעולם. מקום שיש לו נשמה יהודית מיוחדת משלו, בין סלסולי הרוכלים בדוכנים, למעברים בהם אפשר למצוא בקלות מניין למנחה או מעריב  לנשמה- וחלבה טריה או קובה חמוסטה אסלית לגוף גם ביום קיץ ירושלמי חם.

אחרי שעברנו את הדוידקה הישנה שלידה חולפת היום רכבת קלה חדשה ושקטה- המשכנו ללכת קדימה לעבר מדרחוב בן-יהודה ומשם לפינת רחוב המלך-ג'ורג' שבה ספרתי לשמואל לא פעם אחת על מעבר החציה המוזר המכונה "מעבר האיקס" שהיה במקום לפני ימי הרכבת הקלה והרבה אנשים נפגשו לשיחת-נימוסין מהירה בנוסח ירושלמי במרכזו.

בסוף הטיול הרגלי והמיוחד ורגע לפני שער-יפו והעיר העתיקה שבלבה הכותל- עצרנו בכיכר-ספרא ששם יש אופניים המייצרים "אנרגיה ירוקה" שבקצה אחד מהם היתה תיבת נגינה שהשמיעה מוזיקה עם סיבוב הפדלים וזה היה מיוחד ויפה.

אבל בראשי עלתה תמונה אחרת שראיתי בערב שלפני הטיול ביציאה מסיור לילי במוזיאון ישראל- שם יצא לי לראות לראשונה זה זמן רב את הדגם של ירושלים בימי בית-שני שהיה מוצב בעבר במלון הולילנד(לפני ששם זה הפך למבנה זכור לרע ושנוי במחלוקת שהרבה ירושלמים לא מזכירים לטובה) וחשבתי כמה טוב היה אם הייתי יכול לעשות את אותו טיול יחד עם בני בתוך אותו הדגם רק במציאות- ולעבור ברחוב יפו בידיעה שנגיע בסוף לבית המקדש האמיתי- ובלי סיבובי פדלים ומאמץ, נוכל לשמוע איך מתוך הבית היפה והקדוש עולה שירת הלווים –  ועל ההרגשה הזו בדיוק נכתב המזמור: "שיר המעלות בשוב השם את שיבת ציון היינו כחולמים- אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה".

אחרי החלום חזרתי למציאות וחזרנו שמואל ואני לתחילת רחוב יפו ברכבת קלה- כי גם אם לפעמים "לא קלה דרכנו" צריך בתקופת בין-הזמנים לדעת לעצור לרגע- לרדת בתחנה הנכונה- ולחלום כמו ילד עם הילד שלך ושבך- על זמנים יפים שהיו ובעזרת השם עוד יהיו. קיץ בריא ובעיקר בטוח עם זמן לחלום וחזרה הביתה בשלום!